לא יתקיים דיון נוסף בשאלת תחולת טענת "לא נעשה דבר" בדיני החוזים

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטות ע' ארבל וד' ברלינר) מיום 6.8.07 בע"א 8163/05, בו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת (כתוארה אז) ה' גרסטל) מיום 22.6.05, בו נתקבלה תובענתה של המשיבה 1 (להלן: המשיבה) לסעד הצהרתי לפיו ההסכם שחתמו המשיבים עם העותרת אינו תקף לגבי המשיבה מפאת מצבה הנפשי בעת חתימת ההסכם. עניינה של העתירה לדיון נוסף הוא בשאלת תחולתה של טענת "לא נעשה דבר" (non est factum) בדיני החוזים במשפטנו.

1.       ביום 27.6.99 חתמו המשיבים, שהיו באותה עת בני זוג נשואים, על הסכם עם העותרת, שלפיו העניקה להם העותרת הלוואה בסך 400,000 ש"ח לעשר שנים בתמורה לרישום משכנתא על דירה הרשומה על שם המשיב 2 (להלן: המשיב) בלבד. משמעות חתימת המשיבה על ההסכם היא ויתור מצידה על ההגנות המוקנות לה מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 וחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. המשיבה סובלת זה שנים רבות ממחלת הסכיזופרניה וכתוצאה מהמחלה היא פיתחה, כך קבע בית המשפט המחוזי בהסתמך על חוות דעת שהובאה בפניו, תלות סימביוטית במשיב - בעלה. עובר לחתימת המשיבה על ההסכם עם העותרת איים עליה המשיב שיתגרש ממנה אם תסרב לחתום על ההסכם. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלה ונוכח התלות הסימביוטית שפיתחה במשיב לא היה באפשרות המשיבה להימנע מלחתום על ההסכם. עוד קבע בית המשפט כי מאחר שהכפייה בענייננו בוצעה על ידי המשיב ולא על ידי העותרת, שהיא הצד האחר להסכם, אין המשיבה יכולה להסתמך לשם ביטול ההסכם על עילת הכפייה הקבועה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). עם זאת, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי נוכח נסיבות המקרה הקשות והתלות החמורה שפיתחה המשיבה בבעלה נמנית הפרשה שלפנינו עם המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם מתקיימת טענת "לא נעשה דבר" המובילה לבטלות ההסכם.

2.       בית המשפט העליון בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי, שניתן מפי השופטת ארבל, דחה, כאמור, את ערעור העותרת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. פסק הדין נשוא העתירה התבסס על הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיהם בשל מחלת הנפש ממנה סובלת המשיבה והתלות הסימביוטית שהיא פיתחה במשיב נשלל ממנה לחלוטין רצונה החופשי בעת שחתמה על ההסכם עם העותרת. בפסק דינה עמדה השופטת ארבל על כך שחופש החוזים, שאחת מנגזרותיו היא חופש ההתקשרות, מהווה זכות יסוד חוקתית, ועל כך שדיני החוזים בישראל אימצו מבחן חיצוני-אובייקטיבי באשר לקיומה של גמירות דעת של הצדדים להתקשר בחוזה. בנסיבות המקרה דנן, כך קבעה השופטת ארבל, לא הוכח שהנסיבות האובייקטיביות והתנהגותה החיצונית של המשיבה בעת חתימת ההסכם העידו על העדר גמירות דעת מצידה. אף-על-פי כן קבעה השופטת ארבל כי ייתכנו מצבים, שבהם על אף שהנסיבות החיצוניות יעידו על גמירת דעתו של צד לחוזה, תועדף כוונתו הסובייקטיבית של אותו צד; וזאת, כאשר יכולת הבחירה של אותו צד בנוגע לחתימה על החוזה נשללה לחלוטין עקב כפייה חמורה. באותם מצבים, שעימם עשויה להימנות גם מחלת נפש חמורה, ניתן יהיה לראות, כך קבעה השופטת ארבל, את החוזה כבטל מכוח טענת "לא נעשה דבר".

3.       טענת "לא נעשה דבר", שמקורה במשפט האנגלי, אומצה כחלק מדיני החוזים בישראל בטרם חקיקת חוק החוזים (ראו ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29 (1980), והיא הועלתה כטענה גם לאחר חקיקת חוק החוזים; אם כי עד למתן פסק הדין נשוא העתירה לא נפסק בבית משפט זה האם ניתן לקבל טענה זו גם לאחר חקיקתו של חוק החוזים. שני היסודות שהוכרו בפסיקה כתנאי לתחולת הטענה הם קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה; והעדר רשלנות מצידו של הצד שטוען כי הוטעה או נכפה (ראו ע"א 413/79 הנ"ל, בעמ' 39-38). בפסק דינה ציינה השופטת ארבל כי בטענת "לא נעשה דבר", להבדיל מטענת הכפייה בסעיף 17 לחוק החוזים, אין דרישה כי הכפייה תבוא מצדו של הצד האחר לחוזה או מטעמו. כן עמדה השופטת ארבל על כך שמבחינה ראייתית טענת "לא נעשה דבר" היא טענת הגנה, שהנטל להוכיח את יסודותיה מוטל על הצד שמבקש להשתחרר מהקיום החוזי. בהקשר זה הוסיפה השופטת ארבל כי נטל ההוכחה בעניין הגנה זו הוא כבד יותר מן הנטל הרגיל במשפט אזרחי וכי נדרשות ראיות חזקות וברורות להוכחת הטענה (ראו: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (2000); ע"א 36/99 יפה נ' עיזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל, פ"ד נה(3) 272, 286 (2001)). באשר לסעד הניתן בגין טענת "לא נעשה דבר" ציינה השופטת ארבל כי הסעד יהיה בטלות החוזה (void) ולא נפסדותו (voidable).

          השופטת ארבל עמדה בפסק דינה על הבעייתיות הטמונה בקבלת טענת "לא נעשה דבר", שמקורה, בין היתר, בכך שעילה זו אינה קבועה בחוק החוזים, ובכך שהיא עלולה להוביל לפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. בעייתיות זו מחייבת לפי השופטת ארבל לנקוט בגישה פרשנית מצמצמת כלפי טענת "לא נעשה דבר" הן במישור המהותי והן במישור הראייתי, ואין להפעיל עילה זו כל אימת שצד התחייב בחוזה מבלי שהתכוון לעשות כן. בהקשר זה ציינה השופטת ארבל כי יש לאזן בין עקרון חופש החוזים לאינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד ולהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים בהתאם לנסיבות המקרה, וכי אין להסתפק אך בקיומן של שני היסודות שצוינו לעיל לשם קבלת הטענה של "לא נעשה דבר". השופטת ארבל הוסיפה ופירטה שיקולים אפשריים שבהם נדרש בית המשפט להתחשב כאשר הוא בוחן את ההצדקה לקבלת טענת "לא נעשה דבר". בין שיקולים אלה ניתן למנות את האפשרות העומדת בפני הצד שטוען לבטלות החוזה לתבוע סעד חלופי מגורם אחר שאינו הצד לחוזה, ושנושא ב"אשמה" כלשהי לסכסוך המשפטי; את חלוף הזמן מיום כריתת החוזה עד ליום שבו התבקש ביטולו; את אופן התנהלותו של הצד השני לחוזה ושינוי מצבו לרעה בשל הסתמכותו על החוזה; ואת זהות הצדדים, הבאה לידי ביטוי במעמדם החברתי, בניסיונם, בכוחם הכלכלי, בחוסנם העסקי ועוד.

4.       בנסיבות הקונקרטיות של הפרשה שלפנינו קבעה השופטת ארבל כי התקיימו שני היסודות הנדרשים לביסוס טענת "לא נעשה דבר", שכן מחלת הנפש של המשיבה והתלות הסימביוטית שפיתחה בבעלה שללו ממנה את יכולת הבחירה. עוד הוסיפה השופטת ארבל, כי על אף שקיימים במקרה דנן שיקולים התומכים בקיום ההסכם בין העותרת למשיבים (חלוף זמן של ארבע שנים מיום כריתת ההסכם ועד הגשת התובענה לסעד הצהרתי על ידי המשיבה וקיומו, ככל הנראה, של סעד חלופי אפשרי כלפי המשיב), האיזון הראוי בין השיקולים מוביל לביטול החוזה. זאת, בשל פער הכוחות העצום שבין העותרת, שהיא גוף כלכלי איתן ויציב, למשיבה, שהיא לוקה בנפשה, חסרת כל רכוש משלה ותלותית. השופטת ארבל ציינה עוד בהקשר זה כי סיכוייה של העותרת לתבוע את המשיב ולהצליח בכך גדולים מסיכויי המשיבה, וכי משמעות הותרת ההסכם על כנו היא סילוק המשיבה מביתה מבלי להושיט לה עזרה כלשהי.

          לפיכך, החליט בית המשפט העליון לדחות את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהורה על ביטול ההסכם בין העותרת למשיבה; ומכאן, העתירה לדיון נוסף שבפניי.

5.       לטענת העותרת בפסק הדין נשוא העתירה נקבעו שתי הלכות חדשות המצדיקות קיום דיון נוסף: האחת, לעניין תוקפה של טענת "לא נעשה דבר" במשפט הישראלי תוך ניסיון לשרטוט גבולותיה; האחרת, לעניין הצורך בהשוואת מצבם הכלכלי והחברתי של הצדדים כחלק מבחינת ההצדקות לביטול חוזה בין צדדים ששניהם תמי-לב. בכל הנוגע להכרה בטענת "לא נעשה דבר" טוענת העותרת כי מדובר בטענה קיצונית המחילה מבחן סובייקטיבי שאינו מקובל בדיני החוזים המודרניים, וכי כנגד העיקרון של אוטונומית הרצון עומד עקרון ההשתק, שלפיו אדם מושתק מהתכחשות למצגיו, ובכלל זה למצג ההסכמה שנוצר על ידי מי שחותם על חוזה. עוד טוענת העותרת כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה מנוגדת לעמדה שהובעה בפסק הדין בע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל (להלן: עניין כהן), שניתן ביום 5.8.07 (יום קודם למתן פסק הדין נשוא העתירה שלפניי), לפיה אין מקום לעשות שימוש בעילת "לא נעשה דבר" נוכח העילות הכלליות הקבועות בחוק החוזים. עוד טוענת העותרת כי ההתחשבות של בית המשפט בפערי הכוחות הכלכליים בינה לבין המשיבה לצורך ההכרעה בסכסוך, בנסיבות בהן שתיהן היו תמות-לב, מהווה תקדים במשפט הישראלי ועלולה להביא לפגיעה ביעילות של דיני החוזים ובאינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד.

6.       המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתה, טענת "לא נעשה דבר" אומצה במשפט הישראלי עוד לפני חקיקת חוק החוזים וגם לאחר חקיקתו התאפשר השימוש בטענה זו. עוד טוענת המשיבה כי פסק הדין נשוא העתירה מבוסס על עקרונות העל של חופש החוזים והרצון החופשי להתקשר בחוזה, שבוודאי אינם עקרונות חוזיים חדשים, וכי בית המשפט הגביל את תחולתה של טענת "לא נעשה דבר" למקרים קיצוניים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש להבחין בין הנסיבות בעניין כהן לנסיבות הפרשה שלפנינו, שכן במקרה דנן לא עמדה בפניה אפשרות בחירה בדבר ההתקשרות בחוזה. בכל הנוגע לטענת העותרת בדבר העדפת הצד החלש על הצד החזק טוענת המשיבה כי אין מדובר כלל בהלכה חדשה; שכן למצבו הכלכלי והנפשי של אדם יש השלכה על יכולתו להבין ולבחור באופן חופשי ואוטונומי האם להתקשר בחוזה ובאילו תנאים להתקשר.

7.       דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, בפסק הדין נשוא העתירה נתקבלה טענת המשיבה, שטרם הוכרעה בבית משפט זה, באשר לתחולתה של טענת "לא נעשה דבר" במשפט הישראלי לאחר כניסתו לתוקף של חוק החוזים. יצוין, כי בנוגע לסוגיה זו הובעו עמדות שונות בקרב מלומדי משפט (ראו: ג' שלו "טעות בחתימה - האמנם 'לא נעשה דבר'?" משפטים יא 501 (1981); ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך ב', 688-682 (1992)). עם זאת, אין די בעצם החידוש הטמון בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי כדי להצדיק סטייה מן הכלל לפיו בית המשפט העליון קובע את ההלכה המחייבת במותב תלתא (או במותב רחב יותר) ואין ניתן לערער על פסיקתו זו (ראו: דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ (לא פורסם, 29.11.04)). על מנת לקיים את ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון אין די, אפוא, בעצם ההכרעה בעניין שטרם הוכרע עד כה בבית משפט זה. תנאי לקיום דיון נוסף הוא שנפסקה הלכה שהחשיבות, הקשיות או החידוש הטמונים בה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו: דנ"א 406/04 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - ירושלים נ' עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים (לא פורסם, 28.11.04); דנ"א 6955/06 מזור - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין רחובות (לא פורסם, 18.3.07)). לאחר בחינת טענות הצדדים לא שוכנעתי כי התנאי האמור מתקיים במקרה דנן. על אף חשיבותה התיאורטית של האפשרות לעשות שימוש בטענת "לא נעשה דבר" גם לאחר חקיקת חוק החוזים, הרי בפועל נוכח הנטל הראייתי הכבד המוטל על מי שמעלה טענה זו והדרישות המחמירות שנקבעו לתחולתה של טענת "לא נעשה דבר" בפסק הדין נשוא העתירה, כמו גם בפסיקה קודמת בסוגיה, דומה כי האפשרות לעשות שימוש בטענה מוגבלת לנסיבות הקיצוניות של שלילה מוחלטת של האפשרות לבחור האם להתקשר בחוזה אם לאו. בנסיבות אחרות תמשיך להינתן עדיפות מכרעת לקיום גילוי חיצוני-אובייקטיבי של גמירות דעת להתקשר בחוזה. מטעמים אלה אף איני סבורה כי קיימת סתירה של ממש בין ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה לעמדה שהובעה בפסק הדין בעניין כהן, שניתן יום קודם לכן, שכן בנסיבות הקונקרטיות שנדונו בעניין כהן לא נשללה לחלוטין יכולת הבחירה של הצד שהתקשר בחוזה ושלאחר מכן ביקש להורות על ביטולו. בנוסף, אין לקבל את טענת העותרת כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה לעניין השפעת יחסי הכוחות הכלכליים בין הצדדים לחוזה על קביעת תוקפו של החוזה. סוגיה זו נדונה בפסק הדין אך בהקשר של הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות והקיצוניות של המקרה דנן, ואין בה כדי להשליך על מקרים אחרים בעלי נסיבות עובדתיות שונות.

          אשר על כן, העתירה נדחית. העותרת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח לטובת המשיבה.

          ניתנה היום, כ"ה באדר ב' התשס"ח (1.4.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: